לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת
כולם רוצים שירים פשוטים
אבל אף אחד
הוא לא אדם בשני אקורדים

ומה שווה שירה אם היא מאולפת? שרועה חצי מתעלפת כמו נמר בתאילנד, חיה כנועה בסכנת הכחדה, שמישהו סימם כדי שלא תנשוך. שכל אחד יוכל ללטף, ללפף ידיים רכות קרות להחריד סביב צווארה
ולצלם.
מה שירה שווה אם היא מונעת מהדחף להשתבץ, אם תמיד יש את מחוג הפופוליזם שקוצץ צץ צץ אם תמיד יש עמוד עשן שמבצבץ, וכולם אחריו?
אל תתנו לי קביעות לב של אנשים אחרים כחוקים, אל תתנו לי פרוטזות זרות, הן לא יידעו איך להזרים בי דם. שירה מאולפת יוצרת אנשים מאולפים, אז אל תגידו לי נאמנות.
נאמנות למי? נאמנות למה?

לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת
את לא תגידי "סליחה, לא התכוונתי לחפור"
אל תתנצלי שבחרת ללקק את הסוכר ישר מהצלחת, בלי לפעור מראש את ניילון חבילת המפיות, בלי לפזר אותן כמו חומת הגנה, בלי לוותר על הגלם לטובת התלם
אל תתנצלי שאת בוצעת בו ככה בידיים, כמו רוצחת רעבה, בלי נימוסים, כשכל פצעי הלשון מלאים בדביקות מתגלגלת, בדבקות שקיקת השפה

אל תתנצלי על שומן הלב שלך המשתוקק להשתפל מבעד לגומי התחתון שמידתו XXXS
השירה שלי לא תכניס את הבטן, היא לא תסתתר, היא תשתפל בגאון, כי אידיאל היופי בתחת שלי. אידיאל היופי בתחת היפה והפואטי שלי
אל תגידי מה שאת חושבת שרוצים לשמוע, תגידי מה שיש לך להגיד

לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת
לפעמים גם אני רוצה שירים פשוטים
אז אני בורחת לרעש הלבן של הפייסבוק במקום לכתוב
גם לי קשה להכיל אותי, ואולי בגלל זה אני כל כך כל כך מפחדת?

לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת
זה במילא לא נקרא להכיל אותך אם זו גרסת הדיאט של עצמך
אז את תכתבי ככה, רק ככה
באמת

אם לא בוורידים אז בעורקים כי אם לא זה אז אין לי כלום
אם לא בדף אז על הגזע כי אם לא זה אז אין לי כלום
אם לא בדיו אז בשרף, עד שהשמש תישרף
כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום

אם לא באצבע משתייפת אז על אגן שנע לאט
לראות לעצם בלבן של העיניים
במיתרי קול מתנגשים בקול כל הרעשים
בגוף פעור רעב
ברוח שעפה בין חורי הלב
כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום
בסימנים סגולים בברכיים
בסדינים מופשלים
בקרעי טעויות מקלדת
בלתת לגוף לדמוע את הגשם בכניעה על המרפסת
במצפון מבעבע, מתרתח, משתתק
כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום

בתמות יקיצה מבוהלת מחלום בלהות
באותיות נאות, מדממות עוד, מתפתלות על הצלחת
בלטרוף, כמו אגרוף
בעצבים חשופים
כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום.