אף פעם לא ידעתי להתמסר לגן עדן. תמיד אמרו לי שהוא המטרה שלי בחיים, אבל אף פעם לא ידעתי להתמסר לגן עדן, גם כשהוא עמד לי מול הפנים.

אמרו לי- "אסור לך לאכול מפרי עץ הדעת", אבל הרעב כבר התפתח בתוכי לפקעת שספחה אליו נתחים מדם ליבי. נולדתי תפורה לעלי תאנה, לא מתמסרת. חשדנית אל מול נהר מפכפך ועצי אזדרכת, אל מול העיניים שלך, שעצרו אותי לחלוטין מלכת.
לא באמת רציתי פתרון מאושר, העמדתי פני מחפשת רק כשידעתי שהסיכוי נעלם זה מכבר, אני חיפשתי את מה שבליבי בער- פירות דעת רקובים, פוצעים וחדים מתער.

ואכלתי,
להזין את הרעב שעיכל אותי מבפנים. סודי נשאר עמדי אך מבלי שאיש יראה גירשתי מגן עדן אותי, כשנחש מתפתל בתוך לבבי. את עלי התאנה החבאתי בסבך, בין לילה איתי לבוקר איתך, שלא ייראה לאלוהיי-מצפוני, לי, שלא יידעו שגן העדן, שטוב, לא מספיק לי, אף פעם לא מספיק.

כי מה אם? ומה אם? ומה אם? ומה עם דברים בי שלא חיים בשלום עם אושר אמיתי כמוך?

מה עם געגועים אסורים ללילות של תהומות בעומקים בלתי נתפסים, מה עם מוזה שמעולם לא הפסיקה לדמם מבין האצבעות שתרו את קירותיי ההרוסים? מה עם הכאב החזק של הראש הניתק מהלב הבוער, בהתנגחות אדירה בתקרה נמוכה כשהציפיות תמיד גבוהות יותר? מה עם כל זה כשהכל טוב איתי? איפה המקום בגן העדן שלנו לנחש שלי?
אל תברחי, אני אומרת לעצמי, אל תברחי. אל תגרשי את עצמך מכל מה שמעורר טוב בתוכך. תלשי מעצמך עלי תאנה, היי עירומה כביום היוולדך

אהבי, אהבי כפי שמעולם לא יכולת, כשדמעות הסתירו אותך מאושר כשכעס הצטבר משמחה. חבקי בשתי ידיים צמאות ובגרון מרוקן, כולו מוכן להכיל אושר. כתבי, כתבי מילים טובות. אל תפחדי מהטללים של הבוקר שאחרי לילה שליו ומלא אהבה. אל תפחדי להתעורר בחדווה, לכוס קפה שאותה אהובה, הניחה על יד מיטתך בחיוך. אל תפחדי להיות בזוג גם בלי הסיבוך שמסובב מסובב מסובב מסובב לך את הלב אל תוך עצמו, אל תיראי. את יודעת שאת גן העדן שלך את הרסת אבל את גם בנית, את זו שפנית את הפניה הנכונה לתוך שמחה מתגלגלת, גרונית.
את זו שבחרת אותה ולא אחרת, את זו שבחרת לעצור ולומר שכאן, כאן אני נשארת. אז אל תלכי, אל תלכי עכשיו.

כשטוב לי אני מרגישה שהכל הופך קל מדי. כאילו מישהו שדד מהרגשות שלי נופך שלם והותיר אותי עקרה. כאילו כולי התמתנתי, נעלמתי, העוצמות הן לא אותן עוצמות. כאילו הזדקנתי, ועכשיו שום דבר לא מרגש אותי כמו שהגהנום שהיה לי לפנייך ריגש- נגע עמוק, לאט. שום דבר לא מרגש אותי יותר מהטעם החמוץ-מתוק של פרי עץ הדעת.

מי מהם יותר ליבי? המצפון שלי או הנחש? כבר שנתיים שאני בגן עדן שהוא את וחוטפת הרעלת פרי עץ הדעת בכל יום מחדש. בכל יום מחדש מפילה אבן על ראש הנחש ובו בזמן עונה למצפוני-אלוהיי, שמחפש אותי, שואל
"אייכה?"
הנני
חטאתי.