לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת כולם רוצים שירים פשוטים אבל אף אחד הוא לא אדם בשני אקורדים ומה שווה שירה אם היא מאולפת? שרועה חצי מתעלפת כמו נמר בתאילנד, חיה כנועה בסכנת הכחדה, שמישהו סימם כדי שלא תנשוך. שכל אחד יוכל ללטף, ללפף ידיים רכות קרות להחריד סביב צווארה ולצלם. מה שירה שווה אם היא מונעת מהדחף להשתבץ, אם תמיד יש את מחוג הפופוליזם שקוצץ צץ צץ אם תמיד יש עמוד עשן שמבצבץ, וכולם אחריו? אל תתנו לי קביעות לב של אנשים אחרים כחוקים, אל תתנו לי פרוטזות זרות, הן לא יידעו איך להזרים בי דם. שירה מאולפת יוצרת אנשים מאולפים, אז אל תגידו לי נאמנות. נאמנות למי? נאמנות למה? לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת את לא תגידי "סליחה, לא התכוונתי לחפור" אל תתנצלי שבחרת ללקק את הסוכר ישר מהצלחת, בלי לפעור מראש את ניילון חבילת המפיות, בלי לפזר אותן כמו חומת הגנה, בלי לוותר על הגלם לטובת התלם אל תתנצלי שאת בוצעת בו ככה בידיים, כמו רוצחת רעבה, בלי נימוסים, כשכל פצעי הלשון מלאים בדביקות מתגלגלת, בדבקות שקיקת השפה אל תתנצלי על שומן הלב שלך המשתוקק להשתפל מבעד לגומי התחתון שמידתו XXXS השירה שלי לא תכניס את הבטן, היא לא תסתתר, היא תשתפל בגאון, כי אידיאל היופי בתחת שלי. אידיאל היופי בתחת היפה והפואטי שלי אל תגידי מה שאת חושבת שרוצים לשמוע, תגידי מה שיש לך להגיד לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת לפעמים גם אני רוצה שירים פשוטים אז אני בורחת לרעש הלבן של הפייסבוק במקום לכתוב גם לי קשה להכיל אותי, ואולי בגלל זה אני כל כך כל כך מפחדת? לעצמי שמפחדת שהשירה שלה לא תהיה מוכלת זה במילא לא נקרא להכיל אותך אם זו גרסת הדיאט של עצמך אז את תכתבי ככה, רק ככה באמת אם לא בוורידים אז בעורקים כי אם לא זה אז אין לי כלום אם לא בדף אז על הגזע כי אם לא זה אז אין לי כלום אם לא בדיו אז בשרף, עד שהשמש תישרף כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום אם לא באצבע משתייפת אז על אגן שנע לאט לראות לעצם בלבן של העיניים במיתרי קול מתנגשים בקול כל הרעשים בגוף פעור רעב ברוח שעפה בין חורי הלב כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום בסימנים סגולים בברכיים בסדינים מופשלים בקרעי טעויות מקלדת בלתת לגוף לדמוע את הגשם בכניעה על המרפסת במצפון מבעבע, מתרתח, משתתק כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום בתמות יקיצה מבוהלת מחלום בלהות באותיות נאות, מדממות עוד, מתפתלות על הצלחת בלטרוף, כמו אגרוף בעצבים חשופים כי אם לא זה, אם לא זה, אז אין לי כלום.

תהומה שלי בוראת אבני ריאות מרשרשות ואגרופים בבטן גופה אלימה בצד הכביש לוכדת את עיניי למרות שלא רציתי למרות שלא רציתי בחרכי שתיקתי צורחת עושה לי בושות מול כולם רואים אותך את עירומה שלי מעורך נמס כל בגד לא יודעת התכסות לא קר לך?

איך הלא שלך יישמע, אה? כמו סכין? כמו מצולות? כמו לגעת בתנור רותח? כמו צליל גיטרה באמצע המדבר השוכח? כמו כוכב שכבר מת אבל איכשהו עדיין זורח? איך הלא שלך יישמע, אה? כמו כמעט? כמו לאכול משהו חריף מדי ויש טיפה אחת אחרונה בבקבוק המים אבל היא פשוט לא מצליחה להגיע מהתחתית אל השפתיים? כמו להבין שהתבנית חמה רק אחרי שהמוח כבר שלח פקודה ליד ואת מתה מפחד מכמה שזה עומד להיות כואב? כמו כבל USB שעושה צליל של התחברות אבל אז תוקע את כל המחשב? איך הלא שלך יישמע, אה? כמו החמצה? כמו להתחרט שוויתרת על לקנות משהו שממש רצית, ואז לגלות שהוא כבר נחטף? כמו צליל גבוה בשיר שהגעת אליו בכל החזרות אבל בהופעה פתאום יצא מזויף? כמו להעז לצעוק את הפזמון בשיר בדיוק ברגע שהוא נגמר ואין יותר פזמון, יש שקט נוראי וכולם מסתכלים עלייך? כמו לא העזתי לצעוק את הפזמון בשיר כי פחדתי שייגמר ואז לא נגמר וכולם צעקו והרגשתי כמו עוד לבנה על עוד רצפה של עוד איזשהו חדר? איך הלא שלך יישמע, אה? כמו סדק? כמו כשאתה ילד ואתה יחף ושם פס על כל מי שאומר לך לשים נעליים, כי אתה הכי חכם, אבל אז דורך בפעם הראשונה על זכוכית ויורד לך מלא מלא מלא דם? כמו ילד קטן שפתאום מגלה שהוא מושך בשרוול מכנסיים של סתם איזה אדם? כמו הרתיעה הקיומית אחרי ביס ממשהו מקולקל כמו פליאת הגוף על כאב הדקירה מסכין מעוקל איך הלא שלך יישמע, אה? כמו רכבת הרים שנתקעת? כמו אני שונאת אותך אבל מתגעגעת? כמו המילים שלך הן כמו מקעקע ששוב נוגע בי עם המחט, ככה, מהר, מתחת לעור, בדיוק במקום שמחקתי? כמו זכרתי אותך עד אתמול אבל היום בדיוק שכחתי? כמו למה עכשיו, כשאני עם מישהי אחרת כמו מה נזכרת עכשיו, את תמיד כל כך מאחרת כמו עזבי אותי באמאשלך, אין לי כוח למעיק הזה, הכבד כמו זה היה משהו מדהים אבל שכל כך טוב בדיעבד לאבד כמו אף אחד לא אוהב אותי כמוך אבל את עושה מהלב שלי מבוך וזה חתיכת ברוך את יודעת לא להצליח לצאת מתוך עצמך ממך להימלט כמו החלק שלך בלב שלי כבר מלא בטון ומלט הנחתי עליו מגרשי משחקים כמו נישקתי הבוקר מישהי אחרת, טללי שפתייך מרגישים רחוקים המשכתי כבר הלאה, אני לא עוד הד לגעגועייך אני לא מחפשת יותר את השתיקות שלנו בין רבבות מילותייך כמו הבטחתי לך ש- אבל כמו כל המילים שלי עדיין שלך- אבל כמו הלב שלי פועם חזק יותר כשאת אומרת את האותיות שלך- אבל כמו אני אוהבת אותך אבל- היית אהובתי ועכשיו את רק אהובה כמו יש לי חדר בלב שמלא בקורי עכביש אבל הוא ריק בלעדייך אבל זה די טוב לי אבל את חסרה לי? כמו אני שפל ואת מקיאה לתוכי גאות וזה לא טבעי לי כל ההתנפלות הזאת ככה ובכלל כל ההתנהלות שלך לקחה לך הרבה יותר מדי זמן ומי שמך עכשיו לדבר אליי את המילים שלך ככה, מתוכך כאילו יודעת את את צבע קרביי כאילו היו צבע נשימתך? איך הלא שלך יישמע, אה? פעם קידשתי אותך לי בכל שחר ודמעת שמש כשהיא שוקעת כמו איך את יודעת איך את יודעת איך את יודעת לא כמו איבדתי אותך לדעת ואיך מצאתי בלעדייך איך מצאתי בלעדייך ואיך טוב לי רחוק מההרים שלך ומהעמק ביניהם ומהקולות שנעים הלוך ושוב במרחב מתנגשים בהם ושבים ואולי אולי אולי אולי הלא שלך פתאום יהיה כן?

דביר ירכייך לוחש בשפת אגן לכל קצוות מגע בגופי כריות אצבעות סף שפתיים זהב כאן הזהב כאן הזהב דביר ירכייך לוחש בשפת אגן לכל קצוות מגע בגופי כריות אצבעות סף שפתיים זהב כאן הזהב כאן הזהב

יום יבוא אאלף אותי גורת אריות שפת זאבים להצטרך נכון לבכות מהחורים המתאימים לבאר את שנבראו בטעות אין מקום להצטרך שינשקו במקומות שלא אמורים בכלל להיות קיימים אין מקום להצטרך שינשקו במקומות שלא אמורים בכלל להיות קיימים יום יבוא תאלפי אותי גורת אריות שפת זאבים להצטרך נכון לצרוח לדברים הנכונים שנה בקרב אנשים את נעדרת לשבוע אני לא צריכה אין מקום להצטרך שינשקו במקומות שלא אמורים בכלל להיות קיימים אין מקום להצטרך שינשקו במקומות שלא אמורים בכלל להיות קיימים את נעדרת לשבוע אני לא צריכה

פעם היית אומרת לי על הגב מילים שרצית להגיד אבל ידעת רק לצייר אם מיטה הייתה יודעת לקרוא גב היא הייתה מרגישה את כל אשמת העופרת נעה מצד לצד בצד הפנימי של העור ערות כאבי הרפאים איפה החירייה שלי איפה החירייה שלי ולמה אף אחד לא בונה עליה כבר גן משחקים פעם היית אומרת לי על הגב מילים שרצית להגיד אבל ידעת רק לצייר אם מיטה הייתה יודעת לקרוא גב היא הייתה מרגישה איך לרגע לא היינו אלא פתיל משותף שמתכלה יחד אל הדינמיט איפה החירייה שלי איפה החירייה שלי ולמה אף אחד לא בונה עליה כבר גן משחקים הלוואי שמיטה הייתה יודעת לקרוא גב של מיטה במקום אחר

אם אבלע את מה ששורף לי בפה ישרוף גם בגרון אני יודעת לא מנומס לירוק לא מנומס להישאר בלחיים תפוחות כוויה על לשון חתומה נשארת בין שפתיים נשוכות אבל הכל לטובה הכל בסוף פתיר יום אחר כך המורה שאלה אם יש לי מסטיק בפה והיה לי תחת מה להסתיר אם אבלע את מה ששורף לי בפה ישרוף גם בגרון אני יודעת לא מנומס לירוק עמוק ומהר אעמיק אותו אנעץ רחוק ושובר, הוא עריק בתהליך מואץ הוא יקוצץ, הוא יפוצץ, נשבעת כבר ארפא אני יודעת ישרוף גם בגרון אם אבלע מה ששורף לי בפה אומרים שהדור הזה בולע מילים ומסרב לכל טיפה של משמעת אומרים שהדור הזה קולע סלים אבל לא מתקרב לטבעת בפאה מערים הוא הלב שלי תיזהרי איפה את מכבסת כביסה במאה שערים של הלב שלי יש המון שלטים בכניסה יש רבי מזוקן שכותב טוקבקים במרץ של כדור הריסה יש לי תוכו ויש לי קנקן עם אינסוף שירים לגריסה לא מנומס לעשות גרעפס לא מנומס להיתפס בלחיים תפוחות כוויה על לשון חתומה נשארת בין שפתיים נשוכות לא מנומס שיבחינו בכיליון שיער הפדחת לא מנומס שיבחינו בכישלון כיסיון הקרחת לא מנומס, לא מנומס, לא מנומס אני אורחת, גם לבד במקלחת לא לגעת בעצמי, אני לרגע לא שוכחת לא מנומס שחור מתחת לציפורן לא מנומס לנסות להוציא עם השיניים לא מנומס לכלוך בחיוך לבן קורן לא מנומס להנות מארוחת הצהריים לא מנומס סערה במרכז הסנטר בבית השחי מעל הפופיק בין הגבות לא מנומס לוותר כשנופלת מול אמא מוכנה לבכות רק לא מול כל הכיתה בחצר יש אותיות במקלדת בהן אני לא נוגעת במחול מאומן במכחול משומן רגילה כבר מזמן לטבעיות ממושמעת אם אבלע את מה ששורף לי בפה ישרוף גם בגרון אני יודעת לא מנומס לירוק

כשנגע בעיפרון לראשונה הוא נשמט וקישקש על השטיח אלף בית גימל דלת הא וו זין חית זה זה שמצולם ליד שבע הספרות בעמוד האחרון בפרוספקט במולדתו הישנה סירים תמיד אֶהֵבִּילוּ אחרת ידיים תמיד זעו זרות מאז שידע לדבר התגלגלו בפיו אותיות אחרות בלשונו המִתְאַצְבַעָת המשרבטת הלא-יודעת שפת אביו ואימו הוא זיהה אותה בפלזמה שבחנות החשמל אמא מיד נבהלה אל המוכר במבט שואל העזתי בחדשות המזרטי על הכביש סלח לי, בפלזמה פה זה ארץ ישראל? אמרו גלגול קודם אמרו אימו עברה בטעות בהריונה ליד ברכת כוהנים בליל ירח אדום בבית כנסת אמרו נרדמה על תנ"ך מלא אמרו ילדה במנח טלה ולכולנו ברור מה זה אומר לבסוף הבינו שלא שלהם הוא שלא להם הוא כנראה נמוך מדי לכיסא המטוס מנדנד נדנד רגליים שמונה קיצים עברו בו ועוד אחד בזמן שהצמיד את חוטמו לחלון השמש כבתה כמו נר יחיד הוא שכח להביע משאלה כשירד מהמטוס נגע קלות בכתפו של נהג המונית שבדיוק היה עסוק בלקלל העזתי בחדשות המזרטי על הכביש סלח לי, פה זה ארץ ישראל? בבית המשפחה המארחת חיכתה פינת כתיבה מטופחת אותה אחת מביתו של ביאליק המון צלמים חייכו כששלף את העיפרון האחרון של אלתרמן וחרט בנייר המכתבים מהמגירה של זך הטיוטה הראשונה להמנון הלאומי נכתבה באותה הפינה המוארת בגיל שתיים עשרה שימש כמרצה אורח חד-פעמי במסלול הכתיבה היוצרת הדרך הייתה קצרה לפרס נובל לשירה תפרו לו חליפה מיוחדת הוא עמד על שרפרף כשצילמו אותו רבבות מקבל את הפרס בלחיצת יד רועדת פרזנטור עטים נובעים פנים של טאבלטים לכתיבטאץ' בצבע עץ מהגוני ("כי שום דבר לא מפריד בין הטאץ' שלך לבין המילים, גם לא העיפרון!") פרסומת לעפרונות עם שמות משוררים כרזה לבקבוקים עם דפי כתיבה מפוררים מועמד למפלגת דיבור נפש כזו בטח יכולה לתרום רבות להומאניות יחסי הציבור כשהתנגש בו האוטובוס הייתה רוח חזקה ודם על הכביש וצלם על חשיש במקרה באוטו ליד כמו שאימנו את ההוא שלף מצלמה ובחבטה על האספלט רכן על גחון "שיר אחרון?" "שיר אחרון?" כשנפקח בבית החולים כולם היו דבורים מאוד רהוטות והאותיות זלגו מאוזניו גדומות אצבעות ושפתיים מבלי שהצליח לטעום עוד בדבש דפים על גבי דפים על גבי דפים דבורים שירים שלו דבורים ההמנון השיר הלאומי הפואמה שזיכתה בנובל מילות הזהב החרוטות בשעון דיוקן האותיות העצמי הבוהמה לה היה רב חובל בנימין ענה רק בשפת אימו שאותה מעולם לא דיבר לבסוף הבינו שלא שלהם הוא שלא להם הוא כנראה הוא חזר לדירה בלי לדעת לקרוא את הכתובת לקרוא לעזרה בלי לדעת האם הוא נימול בלי להבין את הקעקוע שהיה חרוט לו על יד שמאל עם צאת החמה עד צאת נשימה בנימין שותת ברחובות שואל העזתי בחדשות המזרטי על הכביש סלח לי, פה זה ארץ ישראל?

אף פעם לא ידעתי להתמסר לגן עדן. תמיד אמרו לי שהוא המטרה שלי בחיים, אבל אף פעם לא ידעתי להתמסר לגן עדן, גם כשהוא עמד לי מול הפנים. אמרו לי- "אסור לך לאכול מפרי עץ הדעת", אבל הרעב כבר התפתח בתוכי לפקעת שספחה אליו נתחים מדם ליבי. נולדתי תפורה לעלי תאנה, לא מתמסרת. חשדנית אל מול נהר מפכפך ועצי אזדרכת, אל מול העיניים שלך, שעצרו אותי לחלוטין מלכת. לא באמת רציתי פתרון מאושר, העמדתי פני מחפשת רק כשידעתי שהסיכוי נעלם זה מכבר, אני חיפשתי את מה שבליבי בער- פירות דעת רקובים, פוצעים וחדים מתער. ואכלתי, להזין את הרעב שעיכל אותי מבפנים. סודי נשאר עמדי אך מבלי שאיש יראה גירשתי מגן עדן אותי, כשנחש מתפתל בתוך לבבי. את עלי התאנה החבאתי בסבך, בין לילה איתי לבוקר איתך, שלא ייראה לאלוהיי-מצפוני, לי, שלא יידעו שגן העדן, שטוב, לא מספיק לי, אף פעם לא מספיק. כי מה אם? ומה אם? ומה אם? ומה עם דברים בי שלא חיים בשלום עם אושר אמיתי כמוך? מה עם געגועים אסורים ללילות של תהומות בעומקים בלתי נתפסים, מה עם מוזה שמעולם לא הפסיקה לדמם מבין האצבעות שתרו את קירותיי ההרוסים? מה עם הכאב החזק של הראש הניתק מהלב הבוער, בהתנגחות אדירה בתקרה נמוכה כשהציפיות תמיד גבוהות יותר? מה עם כל זה כשהכל טוב איתי? איפה המקום בגן העדן שלנו לנחש שלי? אל תברחי, אני אומרת לעצמי, אל תברחי. אל תגרשי את עצמך מכל מה שמעורר טוב בתוכך. תלשי מעצמך עלי תאנה, היי עירומה כביום היוולדך אהבי, אהבי כפי שמעולם לא יכולת, כשדמעות הסתירו אותך מאושר כשכעס הצטבר משמחה. חבקי בשתי ידיים צמאות ובגרון מרוקן, כולו מוכן להכיל אושר. כתבי, כתבי מילים טובות. אל תפחדי מהטללים של הבוקר שאחרי לילה שליו ומלא אהבה. אל תפחדי להתעורר בחדווה, לכוס קפה שאותה אהובה, הניחה על יד מיטתך בחיוך. אל תפחדי להיות בזוג גם בלי הסיבוך שמסובב מסובב מסובב מסובב לך את הלב אל תוך עצמו, אל תיראי. את יודעת שאת גן העדן שלך את הרסת אבל את גם בנית, את זו שפנית את הפניה הנכונה לתוך שמחה מתגלגלת, גרונית. את זו שבחרת אותה ולא אחרת, את זו שבחרת לעצור ולומר שכאן, כאן אני נשארת. אז אל תלכי, אל תלכי עכשיו. כשטוב לי אני מרגישה שהכל הופך קל מדי. כאילו מישהו שדד מהרגשות שלי נופך שלם והותיר אותי עקרה. כאילו כולי התמתנתי, נעלמתי, העוצמות הן לא אותן עוצמות. כאילו הזדקנתי, ועכשיו שום דבר לא מרגש אותי כמו שהגהנום שהיה לי לפנייך ריגש- נגע עמוק, לאט. שום דבר לא מרגש אותי יותר מהטעם החמוץ-מתוק של פרי עץ הדעת. מי מהם יותר ליבי? המצפון שלי או הנחש? כבר שנתיים שאני בגן עדן שהוא את וחוטפת הרעלת פרי עץ הדעת בכל יום מחדש. בכל יום מחדש מפילה אבן על ראש הנחש ובו בזמן עונה למצפוני-אלוהיי, שמחפש אותי, שואל "אייכה?" הנני חטאתי.

בואי נצא אל המרפסת וננשום אוויר מקולף עמוק אל תוך ריאות הקלף שחוקות מרוב לילות לפעמים מתוך שינה אני מוצאת את עצמי הולכת סהרורית מנסה להתיר את המעקה בואי נגמור על המרפסת בקבוקים של וודקה וסיגריות נצרח בקולי קולות אל הבוקר השקט ניילל וניקרע ונייחל להיבלע נצרח שדי, נתפלל שיבוא איש נשתולל, נתגלגל על אבק נטחן מים לפעמים מתוך שינה אני מוצאת את עצמי הולכת סהרורית מנסה להתיר אותך בואי נצא אל המרפסת וננשום אוויר מקולף עמוק לתוך ריאות הקלף ציפור נפשי אהובתי שבורת כנף

אי אפשר יותר לחשוב צניחה חופשית. רק מסלולים, רק בצבע כחול, רק פחות מקילומטר מרחק, רק שיפוע מינימאלי, איפשהו בין מחשבה על מזג האוויר באופן כללי למחשבה על חורף גשום מאוד בלילה, רק ממש רחוק מהחורף הגשום מאוד בלילה. נוף מגוון, אבל לא על סקאלת האדומים. או השחורים. או הממש ממש ממש תכלת כמו שמיים ביום הכי בהיר ויפה להחריד שלהם. ואדמה רק במרקם יציב, רק נכון. איפשהו בין הגוף הזקור שלך על סדין מתפתל לבין רפיון העפעפיים שלך כשאת ישנה. אבל רחוק ממש משניהם. ואוויר בלי ריח. בכלל. כי הכל דומה לריח שלך כשהגעגוע מוהל באכזריות כל חלקיק ומולקולה ששטה בפתחי ומבקשת להיכנס, להיכנס. אבל אני לא נושמת, אז זה בסדר. כי העשן הוא עשן ועננת ריח זבל היא זבל וחרא של פרות הוא חרא של פרות, העין יודעת אבל הלב משקר. לא באמת אכפת לי. ושיהיו צורות. צורות משתנות. משהו בין מרובע משונן לבין מעוין מקומר בשני צדדים. בעצם, בלי מעוינים בכלל. גם בלי עיגולים. גם בלי קווים אינסופיים שמזכירים לי את המבט שלך. גם בלי לולאות, כי אני יודעת איך את, בתוכי בתוכך בתוכנו בתוכי בתוכך בתוכנו אז בלי בלי לולאות שהמראות יהיו מוכרים, אבל לא. איפשהו בין מעבורת חלל לבין הצורה שהאור נופל על החיוך שלך עם המנורות הקטנות בחדר. בלי ים בלי החדר שלי בלי צימר בלי בנדיקט בלי תחנות רכבת בלי מסילות בלי דברים שנראים כמו הרצליה בלי חדרה בלי תל אביב בלי גני הדר בלי ירושלים כי לעזאזל, כמה שהיא מזכירה לי אותך, בכל היופי הרגשי הבלתי ניתן לערעור הזה, חסר המעצורים. וצלילים רק בסולם דו מז'ור, איפשהו בין אקורד G לאמהרית. בלי מרגש בלי טללים בלי פוך בלי הקלה בלי אקורדים עם צרימה מטלטלת כמו מגע האצבעות שלך בפסנתר, בלי איבוד בלי רפויה בלי אמון בלי לבכות בלי יפה בלי שלי בלי להתכרבל בלי מבט בלי נגיעה בלי חום בלי מדהימה בלי הכלה בלי שירה בלי מפחדת בלי שלך בלי שלי בלי אוהבת בלי אוהבת בלי אוהבת בלי בלי לעשות שאפל באייפוד.

אני רוצה שזה יקרה מעצמו אני רוצה כמו טיפות שזולגות מספסל אחרי גשם אני רוצה שזה יקרה מעצמו אני רוצה כמו נקישות מנחמות על עץ כמו מים חמים כמו חזה עולה יורד כמו מצמוץ מהרוח כמו הריח שדבק בצעיף כמו צמרמורת כמו עיניים שמסגירות בטעות את הכל, בלי להתמקח בכלל על שבויים כמו פצע מגליד כמו אושר מצדפים בים כמו לבקש משאלות ריסים כמו לשים פתק בכותל כמו נשימה עמוקה על הר כמו צבים שנוהים אחר הירח כמו מלמול שפתיים חושבות כמו פלא בריאה בכוס קפה כמו שקט של לילה כמו מדבר כמו להשפיל מבט כשמתגעגעות כמו לראות כמו לקרוא שלטים בעברית בדרך כמו לא לקרוא שלטי אזהרה כמו אישונים מצטמצמים מול בערה כמו שירה אני רוצה שזה יקרה מעצמו אני רוצה כמו טיפות שזולגות מספסל אחרי גשם